מחבר הספר ללכת. מחווה חתרנית הוא חוקר נורווגי שהלך סולו לשלושת הקטבים ולפסגת האוורסט (אך גם בביוב של ניו יורק ולאורך שדרות לוס אנג'לס), ולכן הוא אחד שיודע מספיק על הליכה.

אבל זה לא ספר הרפתקאות או יומן מסע, שכן פעילות ההליכה מנותחת בכל היבט, החל משירה וספרותית ועד מדעית; בסוף מאה ושלושים העמודים ברור שברצונך לזוז, אפילו רק במסדרון הבית או ללכת לעבודה.



פרסומת

סיפורי המסע בן שלושה הקילומטרים מביתו בנורבגיה למשרד ההוצאה שהקים נראים כחוויות נפלאות מודעות , כאשר הדרך החוזרת לכאורה היא במציאות תמיד שונה ומלאה בנקודות התבוננות. הליכה היא פעילות שלמעשה יכולה להיות איטית מספיק בכדי לגרום לנו להעריך את כל העולם שמקיף אותנו בחיי היומיום, וכפי שקאג'ה כותב, 'מתרחב כל רגע ונותן תחושת חופש'.

ללכת. מחווה חתרנית .. שנראית הרבה כמו מדיטציה

בחלקים מסוימים של הספר, גם אם לא נאמר במפורש על ידי המחבר, מתקבל הרושם שההליכה הופכת לכמעט א פעילות מדיטטיבית . הפרקים קצרים מספיק, כמו צעדים קטנים, אך מלאים חומר למחשבה, ציטוטים משירים או סיפורים בנושא ומחקרים מדעיים על פעילות בריאה זו, מבחינה מסוימת חשובה (ומרושמת) כתרופה, המסוגלת גם להעצים שם יְצִירָתִיוּת .



תרשים של גוף האדם
פרסומת

Kagge אומר שהליכה משאירה בעיות מאחור, כמו גם אוכלוסיית האינואיטים הארקטית שכאשר הם כועסים על כך שהם כבר לא יכולים לשלוט בעצמם הם מוזמנים ללכת בקו ישר על פני הנוף הלבן עד שה כַּעַס לא עובר. אין גם מחסור בסיפורים יוצאי דופן על מסעות קוטביים חדורי תשומת לב ומודעות (החוויה המודעת ביותר היא כאשר קאגה מספר שענב נופל בשלג ומרים אותו בפיו, עולה על ארבע ומתענג עליו כמו בתרגיל המפורסם. של הצימוקים פרוטוקולי MBSR ). אני חושב שזה ספר שימושי באמת גם עבור מטפלים ומטופלים מכיוון שכפי שקאג'ה כותב

הליכה יכולה להיות מסע גילוי יפה בתוכך.